Hebrew Hebrewאמנית קולאז', ציירת
שמי רחלה, ילידת 1936. נולדתי בקיבוץ רמת יוחנן. בת לחיה ונחום חן ממייסדי הקיבוץ. היום אני סבתא וסבתא רבתא לנכדים ונכדות ,נינים ונינות. חיה בנהריה עם בן זוגי אמנון המבוגר ממני כמעט ב-10 שנים, וכבר מעל 10 שנים חולה באלצהיימר [הלץ המר]. גר איתנו כבר שלוש וחצי שנים עובד מהודו. הוא נכד שלנו לכל דבר. אדם מסור, נאמן, אמין, חרוץ, חם ,אוהב ועוד ועוד. אני קוראת לו מלאך. היסטוריה קצרה של חיי: למדתי תואר ראשון באוניברסיטת באר שבע במדעי ההתנהגות, והמשך לימודים באוניברסיטת חיפה :רפוי בעיסוק. במקצוע זה עבדתי כל השנים עם ילדים הציור הוא תחביב עתיק יומין. למדתי קצת בקורסים שונים ע"י מספר מורים במקומות מגורי . את העיקר רכשתי בעצמי ,בגלל הסקרנות והתשוקה העצומה לצייר. התחלתי לצייר על בד בצבעי שמן ובצבעי אקריליק. עם השנים עברתי לציור על נייר בצבעי מים וצבעי אקוליין. כמה מילים על צבעי האקוליין בהם אני עוסקת כבר מספר שנים: אלו צבעים נוזליים על בסיס מים. בדרך כלל באים בבקבוקים קטנים עם טפטפות. לאחרונה משתמשת גם בטושים של אקוליין. מציירים איתם על נייר המיוחד לצבעי מים. הטוב ביותר בארץ הוא הקנסון. תהליך העבודה הוא להצמיד את הנייר למשטח העבודה, כדי שלא יזוז. בתחילה מרטיבה את הנייר במים בעזרת ספוגית או במכחול. בוחרת בצבע המתאים לי, רצוי בהיר כדי שאוכל להמשיך עם צבעים כהים. את הצבע מפזרת בעזרת הטפטפת בצורה רנדומלית [אפילו בעיניים עצומות], ואז מטה את הנייר לכיוונים שונים ונותנת לצבע להתפזר כרצונו [זה השלב הכייפי]. מתקבלות צורות שונות ומעניינות על הנייר. כאן מתחילה העבודה היצירתית: ראשית התבוננות תוך סבוב הנייר .כשרואה משהו שנראה לי, מתחילה עבודת המכחול או מכחולים. לעיתים משתמשת גם במלח בישול כשהצבע עדין רטוב. מפזרת אותו במקומות שנראים לי. המלח סופג את המים ומופיעים מעין פרחים. עד כאן התהליך. על התכנים או על הנושאים של הציור: למרות שניתן לחלק לנושאים עדין מגדירה את עצמי ציירת אינטואיטיבית. הנושאים בהם אני עוסקת הם ציור מופשט, צמחים, נופים, בני אדם, בתים וחיות. הציור מושפע כמובן מקשיים והתמודדויות לא פשוטות שאני עוברת בשנים האחרונות ובעיקר ניכר בציור המופשט. מי שמתבונן רואה ומתרשם בהתאם לאישיותו. מתחבר יותר או פחות. זה הלא ברור וידוע. בסך הכל אני מאד נהנית לבוא ולצייר בסטודיו שמאחורי ביתי על בסיס יום יומי. הציור משכיח את הכאבים. .ומילה אחרונה. בתקופה האחרונה מרוצה מעבודותיי שלא כבעבר וזה כמובן מסביר את תשוקתי להמשיך ולצייר
מימי לא כתבתי מעבר ליומן הטיפשעשרה,מכתבים לחברים ולבני משפחה ועוד כאלה. לפני כשנתיים שמעתי על חוג לכתיבה ,והחלטתי לנסות להעלות קצת זכרונות מתקופות שונות של חיי.להלן דוגמית מתוך כמה עשרות ספורים שכתבתי
ארוע מכונן באותו יום נערך מפגש של" שכנות טובה" (נשים ערביות ויהודיות מהאזור).הפעם הנחתה את הפגישה,פעילה פוליטית,ערביה נוצרית מנצרת.לאחר פתיחה קצרה,הציעה לנו להתחלק לזוגות מעורבים."במשך מספר דקות כל אחת תספר לחברתה משהו על עצמה הקשור לצד האחר,שעד היום לא העיזה לשתף.כשנחזור למפגש הכללי,מי שתרצה תוכל לחלוק עם הקבוצה את דברי חברתה.על כך נערוך דיון." הייתי בתדהמה מהנחיה מוזרה זו.ואז הוסיפה המנחה: "אל דאגה נשים ,דבריכן ישמשו אך ורק כטריגר לשיחה,בלי כל כוונה מצידי לחשוף אתכן מעבר לזה." נרגעתי במקצת. התפזרנו באולם כל אחת ובת זוגתה.המחשבות התרוצצו במוחי ,והלב התחיל לפעום בחוזקה.תוך מבוכה ובושה איומות אמרתי לבת זוגתי:"נראה לי שאנחנו יותר משכילות ממכן" האשה המקסימה שכל כך הערכתי ואהבתי שישבה מולי,הסתכלה בי במבט מוזר ושתקה. נראה היה שאולי לא הבינה בדיוק את המילה משכילות. באותה תקופה העברית עדין לא היתה לגמרי שגורה בפיה.ניסיתי לרכך את המשפט הכל כך קיצוני, ולהסביר לה שלהן לא ניתנה ההזדמנות להתפתח וללמוד כמונו.איני זוכרת מה היא אמרה בתורה. חזרנו למפגש.המנחה שאלה"מי מוכנה לשתף את הקבוצה בדברי בת זוגתה?"דממה השתררה.יד לא הורמה.אני פונה בלחישה לוורדה "תספרי אני מרשה לך זה בסדר".והיא :"תספרי את העברית שלי לא מספיק טובה".אני מהססת האמת חוששת קצת מאימת הציבור,אבל מאמינה שהמנחה תדע לנווט את הדיון בכיוון הנכון. ספרתי את מה שאמרתי לוורדה.פניה של המנחה אורו.הבחנתי בברק עוקצני,עם שמץ שמחה לאיד. הרגשתי שלרגע זה חכתה.כאילו צדה זה עתה דג שמן בחכתה ואמרה"אני תופשת עכשיו טרמפ על דבריה של רחלה".ואז בשפה פשוטה,מובנת ומנוסחת להפליא פתחה:"אומנם אני מעריכה את אומץ ליבך וכנותך,אבל ההתנשאות מתוך פטרוניות שלכן היהודיות לא יאפשרו לגשר בין שני העמים.דבריך מעידים על גזענות.כל עוד אתן היהודיות מרגישות עליונות ,הפער והאיבה רק יחמירו".באותן דקות כעס רב עלה בתוכי,על שהפרה את הבטחתה,שלא תשתמש בדברי ותנצל אותם לרעה.אך מיד הבנתי את הטעות הנאיבית שבדברי,ופרץ של רגשות אשמה עלו בתוכי. הדיון בהמשך שגלש לסכסוך בין שני העמים היה טוב."נפתח חלון אצל כולן".אחת הערביות העלתה רעיון יפה ."אני רואה אותנו כמגשרות בינכן לבין הפלשתנאיות מעבר לקו הירוק." היום יותר מעשרים שנה אחרי מפגש זה,אנחנו עדין תקועים במקום.יום יום נשמעות אמירות כל כך גזעניות בקרב מנהיגנו. חוסר השויון בין שני העמים משווע. למרות שאינני פעילה פוליטית,קשה שלא להזדהות עם פרופסור טניה ריינהרט ז"ל שמאלנית רדיקלית שבאחד הראיונות אמרה:"...אני מרגישה בושה להיות אזרחית המדינה הזאת"
דרום אפריקה,ספארי ענק בגודלו ויופיו.טיול בר מצווה לנכדינו. נפלה בחלקינו הזדמנות פז,בחורה צעירה קניתית ששהתה בקיבוץ הזמינה אותנו אליה.אנחנו נשלם והיא תדאג לכל השאר.נחתנו בשדה התעופה ושם חכתה לנו ווין מרווחת.ההתרגשות שלפני הנסיעה היתה רבה.פעם ראשונה עם הנכדים שכל כך אוהבים חיות לעולם של חיות פרא ,שעד כה חוו רק בסרטים.חלום שמתגשם.כעבור יום של טעימה באי אלו מקומות בדרך,הגענו לעירתה של המארחת.השתכנו באכסניה קטנה מעץ,שהכנסיה המקומית ,אליה השתיכה מארחתינו,קרובה מרחק הליכה ממנה.באותו ערב הוזמנו לבוא לפגוש את אנשי הקהילה . הגענו לבושים חגיגית.לא ידענו למה לצפות.חברתינו המקומית הציגה אותנו בפני האנשים,שמאד התרגשו לשמוע שאנו מישראל וקבלונו בשמחה. והנה הופיעה אשה לבושה בצניעות.חצאית שחורה ארוכה,חולצה לבנה ווסט שחור מעליה.נראתה מעט שונה מהאחרים.נאמר לנו שהיא אורחת של הכנסיה הלותרנית .שהגיעה מאוסטרליה והיא תישא את הדרשה. איני זוכרת את פרטי דבריה .זכור לי קטע שעשה עלי רושם חזק.קבוצת אנשים על אניה שנקלעים לסערה עזה בלב ים.הספינה מטלטלת בחוזקה מצד לצד,ומצבם של הנוסעים חמור.הרוח גוברת הגלים גועשים .אין הרבה סכוי להשאר בחיים ואז בזכות תושיה של כמה מהם ותפילה של השאר הצליחו להנצל.משהו בדבריה ובדרך בה נאמרו דבר אלי.מאוחר יותר חזרנו לאכסניה. למחרת בעודינו יושבים לארוחת בוקר,ניגשת לשולחנינו אשה בלבוש סולידי ,אני מפנה את מבטי אליה ומיד מזהה את הכמרה מאמש.זו שנשאה את הדרשה..חיוך מבויש היה נסוך על פניה וברכה אותנו בגוד מורנינג.עניתי בנימוס,והצעתי לה להצטרף אלינו. היא נענתה ,התישבה לידי ומיד פתחה את סגור ליבה."אתמול ספרו לי שאתם אורחים מישראל שהגעתם לזמן קצר לטיול בספארי עם הנכדים.כבר זמן רב שאני מצפה למפגש עם יהודים שחיים בישראל,ועד כה לא הזדמן לי." בהמשך גוללה בפני פרק עצוב וטראומטי מחייה שמטריד את מנוחתה שנים רבות."נולדתי בברלין ,שם גדלתי עם אחי והורי.חיינו היו חיים רגילים,למרות האווירה הקשה מסביב.לפני סיום לימודי התיכון ,נודע לי מחבר שאבי היה חייל בצבא הגרמני אחרי עליתו של היטלר.הידיעה טלטלה אותי קשה.כעבור מספר ימים עזבתי את הבית והתחלתי בנדודי" היא לא פרטה את עברה מעבר לכך.דברה בהתרגשות.הרגשתי ברעד בגופה ובהבעות פניה כמה קשה עליה החוויה.בהמשך רק הוסיפה איך הגיעה לאוסטרליה והפכה לכמרה.הסיבה שהחליטה לשתף אותנו בספורה האישי:"יש לי בקשה אחת מכם הישראלים שהוריכם ודאי עלו מאירופה.האם תסכימו לסלוח לי על העוול הנורא ,הקשה מכל שאבי ורבים כמוהו גרמו לכם?"היא סימה .קשה היה שלא להבחין לאיזה כוחות נפש ואומץ לב נזקקה כדי לומר את הדברים.הייתי נסערת.הסתכלתי על בן זוגי ,ובאותן שניות נזכרתי בסערה שפקדה את חבורת האנשים באניה מהדרשה של אתמול.הדברים התקשרו במוחי. הססתי עוד שניות ספורות התבוננתי בה והשבתי:"אני סולחת לך את ודאי לא אשמה. על כך שבחרת להיות שליחת ציבור תבורכי.הייתי קרובה לבכי.מעיניה זלגו דמעות .התחבקנו והיא הלכה לדרכה.
אחרי התלבטויות ממושכות יצאנו מהקיבוץ היישר לארה"ב.זוג צעיר עם שלושה ילדים.המטרה לימודי דוקטורט של בעלי. כבוגרת יב בבית ספר קיבוצי,וחסרת חוש לשפות רמת האנגלית שלי היתה קרובה לאפס.גם הילדים לא ידעו מילה.נאמר לנו בארץ מכמה אנשים,ששהו עם ילדיהם בארה"ב לתקופות חיים שונות. שכשנוסעים בחופש הגדול עם תחילת שנת הלימודים,הילדים שולטים באנגלית ולכך קיווינו. עברנו מסע חיפושים לא קל כשלבסוף הגענו למדינת טנסי והתמקמנו בפרבר העיר צטנוגה.על הר הנקרא סיגנל מאונטן. הגיע סוף הקיץ ,וילדינו לא מוציאים מילה באנגלית מהפה.אני כבר קצת חוששת.היתכן שילדי ירשו ממני את הלקות השפתית? יום ראשון ללימודים .אנו מגיעים עם בתינו הבכורה בת העשר לבית הספר.המנהל פוגש אותה ואוטמטית קובע נחרצות שהיא תתחיל ללמוד בכיתה ב ,וכאשר תשיג את הרמה הנדרשת תועבר לכתה ה.אנחנו המומים,וחסרי אונים אך מבינים שזה סופי ואין מקום לערעור.באותו יום ביתינו מגיעה הביתה ומספרת שנכנסה לכתה ומיד בלטה בקומתה משאר הילדים.עוד היא תוהה סביבה ,נפתחת הדלת ולכתה נכנסת גמדה.הילדים נגשו בזה אחר זה לברך את ביתינו על פי הנוהג לקבל פני מורה .אל המורה האמיתית התיחסו כאחת התלמידות בשל קומתה.זכור לי הרגע בו סימה הבת את הסיפור ושלושתינו פרצנו בצחוק אדיר. לא עברו מספר ימים והיא נקראה למנהל. הפעם לבחינת פתע. הוא הושיט לה ספר וביקש אותה בזו הלשון, please open the book on page 127 בתי עשתה זאת בשנייה, ולמחרת הועברה לכיתה ה. גם סיפור זה גרם לנו להתגלגל מצחוק.
חיכיתי בכליון עינים לסוף השבוע. הזמן האיכותי בו הייתי יוצאת עם אבי,שלובי ידים לטיול המסורתי בשבילי הקיבוץ.שעת אחר צהריים מאוחרת כשהשמש לקראת שקיעה.רוח קלילה נשבה.נהנינו מהריחות והמראות.פרפר שעף בין הצמחים, ודבורה שנעמדה על פרח לשתות צוף ולאסוף אבקת פרחים .אהבתי את אוירת הליצנות והשמחה שאבי השרה בטיול.מדי פעם זמזמנו להנאתינו שיר ששנינו אהבנו.לנחומי שכך כיניתיו וכך קראו לו גם שאר הילדים ,נוהג שהובא מקבוצי השומר הצעיר(ההורים הם קודם כל חברים)תמיד היו גם ספורים על עברו שכל כך היטיב לספרם. מה ששובב את ליבי במיוחד היה המפגש עם ילדים והוריהם.הנה אב ובנו מתקרבים במעלה המדרכה.ממרחק הילד צועק לעברינו:"נחומי מה ראית היום?" והוא בפשטות וטבעיות עונה:"בדיוק עכשיו ראיתי אליקסה.תסתכל טוב,אולי עוד תצליח לראות אותה" מצביע למרומים"הנה שם,בפיסת השמים שזה עתה התחילו להאדים לקראת השקיעה.ראיתי אותה מבעד לעננים.אפשר היה להבחין בראש המחודד,בקרנים המסתלסלות ,כשהכל זוהר סביבה.היא ענקית.אתה רואה משהו ממנה?אם תקשיב היטב אולי תוכל לשמוע את הקול העמוק המיוחד שלה." הילד מתבונן לעבר פיסת השמים,וגם אם לא ראה דבר העמיד פנים שאכן ראה אותה ואף שמע את קולה. אני מתמוגגת מהנאה. למרות שמכירה את הסיפור מאין ספור הפעמים ששמעתי אותו.למראה הילד הקורן מאושר ונחומי המתלהב כל פעם מחדש,ליבי מתמלא גאווה.תחושה שקורה כאן משהו סודי ומסתורי. אנו ממשיכים בדרכינו, והנה אם ובתה שכבר מרחוק צועקת:"נחומי מה ראית היום?" והוא בסבלנות ואהבה עונה לה בנוסח דומה. כך נמשך טיולנו בשבילי הקיבוץ עד חשיכה.אם האליקסה כבר הייתי מיודדת ,ועדין נשביתי בקסמיו של הסיפור כל פעם מחדש.לאותה דמות אגדית ,שאינה דומה לשום בעל חיים אמיתי,המופיעה מבעד לפיסת השמים,ומגיחה מבין העננים .באותם ימים עדין האמנתי לסיפור הדמיוני,למרות שעמוק בפנים כבר ידעתי שאותו יצור לא באמת קיים.
בימים טרופים אלו,בשעות הרות גורל(כמו שנהגו אבותינו לומר.כנראה שאנחנו לא ממציאי הרעות והחולאים.היו שהקדימונו.)אני הזקנה מהשכונה שכבר די בקושי רואה ,מבחינה בתופעה ההולכת וגוברת ומוציאה אותי מדעתי.מישהו מנסה לנחש? הנה רמז ראשון:"היא נמצאת בכל מקום .מיד כשיוצאים מפתח הבית להליכה נתקלים בה.על המדרכה ,על הכביש, על הדשא תלויה על גדר ועוד... אנחנו זוג קשישים,מה שנשאר לנו בימים אלו מלבד ישיבה בבית זה הסיבוב הרגלי פעם פעמיים ביום.לא שלא טטעו אנחנו לא מתלוננים להפך יש לטיול יתרונות .קודם כל יוצאים מארבעת הקירות ,נושמים אוויר צח,מתחממים וסופגים את קרני השמש הסתווית הנעימה כל כך. לעתים פוגשים מישהו מהנהנים או נותנים מרפק.וכשהמאן דהוא הוא פעוט אז בכלל חגיגה נהנים מחיוכיו ומהמתיקות שלו. העננה היחידה המעיבה על ההליכה היא: התופעה המגעילה,או כפי שאכנה אותה מעתה מ מצא ס ודי כ ל- כך ה זוי.(זה היה הרמז השני).אני מרגישה בושה פגיעה בכבוד האדם זלזול בטבע ועוד נזיקין מרעין בישין.למרות כל זאת אנחנו ממשיכים בסיבוב כשלפנינו מזדקר מתחם הכושר המהולל.כבר בכניסה מתגלה לעינינו הממצא הסודי המרתיע,מגעיל ומכעיס.(מענין מה היו הורינו חושבים עליו? )אבל מתגברים.מה לא עושים למען תרבות הגוף.את בן זוגי לא קל לשכנע שזה חשוב.הוא מתישב על כסא המתקן הראשון ומתחיל "מה אני צריך את זה? להשוויץ?אני יודע שאני יכול.לא צריך שאחרים ידעו(דרך אגב אין שוויצר ממנו).אני בשיטות הלחץ הידועות "אוי עזוב שטויות הנה תראה עומדת שם מישהי ומסתכלת עליך" כבמטה קסם הוא נקרא למשימה ומבצע אותה בהצלחה,זוכה לתשואות ולמחיאות כפיים.כך עוברים ממתקן למתקן כשסיפור ההתנגדות חוזר על עצמו ולבסוף הוא המנצח.באותן דקותנשכחה מאיתנו התופעה המזויעה.דומני שבשלב זה כבר זיהתם מהי.אז מה יש לכם לומר?
באותם ימים מצלמה היתה מצרך נדיר. בכל הקיבוץ היתה אחת השייכת לחבר אחד.אדם שחי את חייו בניגוד לכללים:בנה בית מאבן .אשתו יפת התואר ישבה בביתם .כשנראתה מהלכת בחוץ תמיד היתה מטופחת.היא לא עבדה כמו השאר.גם ילדיו היו מופלים מאתנו.היו להם מבחר צעצועים שאנחנו לא יכולנו אפילו לחלום עליהם.לא זכור לי שקנאנו בהם.אולי בשל נדיבות ליבו של האיש,הענותו להנצחת ארועים ועזרתו לזולת, סלחו לו על היותו חריג. באותה שבת אבי שאל ממנו את המצלמה[צלמניה דה אז],כדי לצלם אותי.להורי היתה מודעות לתעוד יוצאת דופן.אני שנאתי להצטלם וניסיתי להתחמק בכל דרך אפשרית.וכל זאת לאחר שאבי הפציר בי שוב ושוב ,הסכמתי שיצלם אותי על פסגת עץ הפיקוס הענק שעמד ליד בית הילדים.אבי נעמד לרגלי העץ החזיק בחרדת קודש את המכשיר יקר המציאות הזה ,והתחיל להכינו לצילום,כשאני מתחילה לטפס.[הטיפוס על כל דבר היה אחד מתחביבי האהובים ביותר].כך מנתרת מענף לענף.בתחילה הענפים עבים וחזקים,ולאט לאט פוחתים עובים וחוזקם.אבא קורא לי מלמטה:"זהו דוניצקה מספיק,מצאת מקום נפלא,תעצרי ,תסתובבי אלי בזהירות ואצלם אותך".אני כמובן לא מסתפקת בגובה הזה ,ועונה לו בקול "חכה עוד קצת".ממשיכה לטפס בזריזות ומיומנות.ושוב הוא [הפעם בטון פחות סבלני]."זהו ,מקום נהדר לצילום תסתובבי בזהירות ואני מצלם" אני מעיפה בו מבט קונדסי ועונה,הפעם בצעקה:"עוד לא הגעתי לפסגה". בעוד נחומי ממש מתחיל לחשוש ולדאוג,אני עולה על ענף דק שלא "הסכים" לשאת את משקלי .באלפית השניה הענף נשבר.צנחתי עם כח הכובד כלפי מטה.בשלב זה איני זוכרת דבר, כנראה שאבדתי את ההכרה.הסיפור על איך הוא רץ לעברי,עצר את נפילתי כדי שהחבטה תהיה מינימלית.איך סחב אותי בזרועותיו לחדר ההורים,הושיב אותי על כסא הנוח מהעץ ורק אז צילם שמעתי רק אחר כך. בתמונה רואים ילדה חוורת עם פנים נטולי הבעה. הלקח לחיים :צריך לדעת מתי לעצור ומתי להגיד די.
באותו לילה חשוך,נטול ירח וכוכבים,פלסנו שני חברי ואני את דרכינו בשבילי הקיבוץ.כתמיד מצפים למצוא משהו מיוחד שיצית את הסקרנות.יונתן היה הצעיר בחבורה.בעל מבנה גוף שמנמן,חוש הומור ואהבה לנשנוש פצוחים שתמיד היו זמינים בכיסו.שלמה ילד יפה תואר,שהגיע לקיבוץ עם העליה הבלתי לגלית מסוריה.בא עם אמו האלמנה ושתי אחיותיו,ומיד צורף לכיתתנו עוד בטרם ידע את העברית.אמו לא התאקלמה בקיבוץ ,ודי מהר מצאה עבודה בחיפה ועברה להתגורר שם.הורי אמצו אותו (כפי שהיה מקובל אז)ובמהרה הפך לי כאח.ואני ילדה " זרוקה "בלבושה,יחפה חורף קיץ(ביום שחלקו נעליים אבדתי אותן) עור רגלי הפך במהרה לעור של פיל . אהבתי את גיחות הלילה עם חברי.באותו לילה חשוך מצוידים בקופסאת גפרורים אנו הולכים ומתלוצצים" נו את מי נצוד הפעם בחכתינו".אני שקועה בהרהורים ומוצאת את עצמי בפתח הכניסה למטבח.מסתכלת על האחרים ומוודעה עמם שאכן אין איש באיזור. נכנסים פנימה ומתחילים לרחרח.שלמה מצית גפרור ,מתקרב למקרר הגדול שעומד בפינת המטבח. יונתן ואני "שומרי הסף".הלב מתחיל לדפוק.שלמה פותח את המקרר ומבחין בפינה על המדף העליון צנצנת זכוכית ובתוכה נוזל הנראה כמשקה צהוב כתום.הוא מרים אותה בשתי ידיו ,פותח בזהירות את המכסה ובלהיטות מתחיל לשתות מהצהוב הכתום הזה.אני מתבוננת בו בקנאה ולסירוגין בדלת.בעוד ליבי פועם ביתר עוצמה,הוא לוחש לעברינו:"הקמצנית הזו לא יכלה להוסיף קצת סוכר למיץ?" .בטרם סים נשמעו צעדים מבחוץ.באחת תפשנו מחסה והצלחנו לחמוק.הוקל לי במקצת.בראשי צצה מחשבה בשביל מה לעזעזל כל הטרוף הזה? למחרת הגיע המזריע למטבח לקחת את צנצנת הזרע ששאב בעמל רב מהפר ,כדי להזריע את הפרות .
כשנכדינו הגיע לגיל שלוש עשרה הגשמנו לו חלום .הפלגנו לכרתים.שנינו לא עשינו טיול מסוג זה מעולם.בשביל ירדן היתה זו היציאה הראשונה מהארץ.על ההתחלה הוא נעלם לנו .הלך לחקור את האוניה בעלת חמשת הקומות לפרטי פרטיה.התחיל בחדר.מה יש בו,איך מפעילים כל אביזר . משם עבר לחדר האוכל הענק לברר איזה אוכל מקבלים ,באיזה שעות.גילה שיש בקומת המרתף חדר ספורט.ניסה להגיע לתא הקברניט.וסיים בכמה סיבובים סביב הסיפון.על כל אלה דיווח לנו בפרטים כשעיניו נוצצות וכולו נרגש. אבל הסיפור הוא לא על ירדן הפעם אלא על אמנון ועלי.בערב הראשון באולם הארועים נערך מופע של זוגות מהקהל.האמרגן שאל מי מוכן להשתתף.ההענות היתה מאד מינורית.אני ,עם אהבתי למשחקים מצד אחד,ותודעת השליחות מהצד השני התנדבתי . אמנון נענה ברצון . הזדמנות לקבלת תשומת לב .איתנו היו עוד שלושה זוגות.אחת המשימות היתה כשמנחה הערב ביקש מהגברים לצאת,ואז שאל :"איזה מתנה הביא לך אישך לפני החתונה.?"האחרות ענו מחרוזת פנינים ,טבעת יהלומים עגילים מזהב.הייתי המומה ובהגיע תורי אמרתי בפשטות"הוא הביא לי את עצמו".הגברים חזרו לאולם ונשאלו את אותה השאלה.אם איני טועה האחרים ענו במדויק.אמנון הביט בי נבוך קמעה וענה:"אני לא זוכר נדמה לי שלא הבאתי לה כלום למה הייתי צריך להביא ?" הקהל באולם פרץ בצחוק עם נימה של סלחנות. לאחר ההופעה,אנו יורדים במעלית הדי קטנה כשזוג לא רזים במיוחד מצליחים להדחס איכשהו.האשה עטורה בתכשיטים האיש מתבונן בנו כשעל פניו חיוך מלגלג.המעלית עוצרת .כולנו יורדים.הוא נעמד לפנינו ושואל את אמנון בשיא הרצינות"תגיד אפילו זר פרחים קטן לא יכולת להביא לה?"
English